סיכום אימון

נושאים שעלו במהלך האימון:
הנושא המרכזי של האימון היה למעשה בתחום המקצועי וליתר דיוק חוסר הביטחון שלי או מה שאני הגדרתי בהתחלה כחוסר הביטחון שלי הרגשתי שאין לי אמונה בעצמי, שאני לא דוחפת את עצמי לעשות דברים ולקדם את עצמי מתוך תחושה של חוסר ערך עצמי.
אני עובדת בעבודה שהיא מאוד נוחה לי – אווירה טובה ומשפחתית, משכורת נדיבה אבל אין לי תחושת מימוש עצמי. אני לא עוסקת בדיוק במה שאני אוהבת – כתיבה. סיימתי קורס קופירייטינג וקיוויתי להשתלב בתחום הפרסום. יחד עם זאת השיקול הכלכלי גם ניצח וכרגע החלטתי להישאר בעבודה הנוכחית, תוך כדי שאני עמלה על תיק עבודות. המצב הזה מתסכל אותי ומצד אחד אני שוקעת בנוחות ובביטחון שהעבודה הנוכחית מציעה לי, מצד שני אני רוצה לכתוב, אני רוצה לממש את עצמי, להרגיש שאני באמת עושה מה שאני אוהבת
במפגש הראשון דלית הסבירה לי על תהליך האימון. היא הסבירה שהעבודה היא למעשה מהחוצה כלפי פנים – כלומר אנחנו נבחן את המעשים שלי ונשנה את הפעולות שלי ולא נחפור באישיות שלי וברגשות על מנת להוציא מתוכן פעולות אחרות. תהליך האימון הוא תהליך שבסופו חייבת להיות תוצאה כלשהי, או זו השאיפה. אני חיבת להודות שאחרי השיחה הזו הייתי מעט סקפטית. לא משום שלא האמנתי באימון או בדלית, אלא משום שלא חשבתי שהתהליך יתורגם למעשים בזמן כה קצר.

מה הרגשתי עקב הליך האימון:
בסופו של ההליך, אני יכולה לומר שבעצם קרו מספר דברים, גם קונטיביים וגם מעשיים להפתעתי.
אם להתחיל מהסוף ולמדוד בתוצאות – התחלתי לקחת ברצינות את תיק העבודות, אני מחזיקה מחברת רעיונות וכותבת בה כל רעיון שעולה לי. אני עוברת עליה בסוף השבוע ומפתחת חלק מהרעיונות. כתבתי מערכון ושלחתי לאיש טלוויזיה בכיר. אלו דברים שלא הייתי עושה לפני כן והם באו לי בטבעיות, זה בדיוק מה שדלית דיברה עליו. עברתי ישר למעשים. מה שכן, התרחש גם תהליך מחשבתי. ראשית כל הבנתי ששאלתי את השאלות הלא נכונות. הבנתי בעזרתה של דלית, שאני לא חסרת בטחון בכלל. הבעיה שלי,אם כבר, היא שאני לא יודעת מה אני רוצה וזה גורם אצלי לסוג של ניוון ואדישות. כל צעד הוא קשה בשבילי וגם כשאני כבר עושה צעדים אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי שאני פשוט מפסיקה. יחד עם זאת, הניסיון המוצלח שלי עם מעשים בשטח כן דוחף אותי להמשיך לכתוב גם אם כרגע אני בוחרת במודע להשאיר במקום הנוכחי וגם להפסיק להיות ביקורתית כלפי עצמי וכלפי הכתיבה שלי ופשוט לכתוב ולראות מה ייצא מזה.

אני חייבת לומר שהתהליך הצליח הרבה יותר ממה שחשבתי, ומה שהכי הפתיע אותי זה שהדברים או ממני. כלומר, דלית לא לחצה עליי, לא "ישבה לי על הראש" כדי שאעשה דברים. להפיך. אני עשיתי אותם בעצמי ועדכנתי אותה בדיעבד. אני מניחה שה בעצם קואוצ'ינג, כשגורמים לך לעשות דברים בעצמך ובאופן שיהיה טבעי בלי לחץ, כנראה כך זה גם מחזיק מעמד ואתה לא מפסיק לעשות ברגע שהקואוצ'ינג נגמר.
ש. רמת גן